פסק-דין בתיק ע"פ 2167/12

א' רובינשטיין:

א.        ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא יפה-כ"ץ והשופטים ואגו וצלקובניק) בתפ"ח 40015-09-10 מיום 30.1.12, בגדרו נגזרו על המערערת 10 שנות מאסר בגין הרשעתה בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. המערערת הורשעה בהריגת בעלה, על רקע מערכת יחסים קשה רבת שנים. ייאמר כבר עתה, כי עסקינן באחד באותם מקרים שבהם דילמת הענישה קשה במיוחד, בחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" (בבלי ברכותס"א, א').   

רקע

ב.       ביום 11.7.11 הורשעה המערערת בבית המשפט קמא, על פי הודאתה בעקבות הסדר טיעון, בעבירה של הריגה. כעולה מכתב האישום המתוקן בו הודתה המערערת, ביום 7.9.10, בשעות הערב, חזרו המערערת, בעלה המנוח ושתיים מבנותיהם לדירתם באילת מאירוע שמחה. המערערת והמנוח החלו להתווכח, ובתוך כך קילל המנוח את המערערת וסטר לה. המערערת פנתה לחדר השינה, נטלה אקדח שהחזיקה ברישיון, הכניסה מחסנית ודרכה אותו, ולאחר מכן שבה לסלון. המנוח והמערערת המשיכו להתווכח, תוך שהמנוח ממשיך לקלל אותה. המערערת ירתה לעבר המנוח יריה אחת, שפגעה בחזהו בצד שמאל. הירי גרם לפגיעות פנימיות ולדימום נרחב, שכתוצאה מהם נפטר המנוח למרבה הצער. 

ג.       הסדר טיעון לא כלל הסכמה בדבר הענישה. בפני בית המשפט המחוזי הונח תסקיר שירות המבחן (מיום 6.10.11), אשר תיאר את תולדותיה הקשות והעצובות של המערערת. המערערת תוארה כבעלת דימוי עצמי פגוע וכמי שפיתחה תחושה של תלות מוחלטת באחר על מנת לשרוד, וכן חרדת נטישה. זאת, על רקע תקופת ילדותה ונערותה של המערערת - נוצריה ילידת ארגנטינה שנישאה ליהודי - בה היתה נתונה להתקפי זעם ואלימות מצד הוריה. בתסקיר תוארה (מפי המערערת וילדיה) מערכת היחסים בין המערערת למנוח, תחילה בארגנטינה, ולאחר בואם ארצה בשנת 2004 (כנאמר במטרה לשנות את אורח חייו של המנוח) גם בישראל. זו כללה התמכרותו של המנוח לסמים ומעורבותו בעולם עברייני; קנאתו האובססיבית למערערת; והתקפי זעם ואלימות מילולית, רגשית ופיסית מצדו של המנוח כלפיה. התסקיר תיאר גם את מצבם של שלושת ילדי המערערת לאחר מות האב; הצטיירה תמונה של דכאון, וכן צוינה העובדה שנשארו לבד - משפחת המנוח הפנתה להם עורף, ונותק הקשר עם משפחת האם. שירות המבחן עמד על תפקודה התקין של המערערת בתקופת מעצרה. באשר לאירוע נאמר, כי המערערת מקבלת אחריות על מעשיה, אך מתקשה להבין את שקרה ולעכל את העובדה שגרמה למות המנוח, ומתקשה לסלוח לעצמה. הערכתו של שירות המבחן היתה כי הריגתו של המנוח קשורה ליחסי האלימות הקשים מאוד מכל בחינה, ששררו בין בני הזוג, ונוכח חוסר אונים בשל אי היכולת לעזוב את בעלה, ובשל חוסר מוצא. נוכח חומרת העבירה ותוצאותיה נמנע שירות המבחן מהמלצה.

ד.       בבית המשפט המחוזי העידו, במסגרת הטיעונים לעונש, שניים מילדיה של המערערת, שתיארו התעללות ארוכה של המנוח בה, והוגשו בהסכמה הודעותיהם במשטרה וכן הודעותיה של המערערת. הוגשו הצהרות של בני משפחת המנוח, ואחיו העיד בבית המשפט. בדיון שבו נשמעו הטיעונים לעונש, ביום 8.1.12, הביעה המערערת חרטה על המעשה; בא כוחה (דאז) ציין, כי "אני סבור שעונש של שבע שנות מאסר הוא עונש ראוי על פי פסקי הדין הקודמים במקרים כאלה ודומים".

ה.        גזר דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 30.1.12. בית המשפט המחוזי עמד על מורכבותה של מלאכת גזירת הדין, ובין היתר האיזון בין עקרון קדושת החיים לגזירת הדין האינדיבידואלית, בין הנסיבות בהן פעלה המערערת לתוצאות הקשות של מעשיה, ובין העניין הציבורי בגמול והרתעה לנסיבותיה האישיות של המערערת. נאמר, בין היתר על יסוד עדותם של ילדי המערערת, כי "אין מחלוקת, שבמשך שנים פגע המנוח במתלוננת, גם אם להנחת התביעה, הפגיעה לא הייתה כה חמורה כמו שהוצג בבית המשפט". עוד נאמר, כי "ברור גם, שהנאשמת הייתה נתונה בעת המעשה להשפעת אלכוהול ש'סייע' בהסרת העכבות מהתנהגותה", וכי המערערת "לא חפצה במותו של המנוח, ולכן גם הזעיקה עזרה, לאחר שירתה את הירייה, הבודדת, במנוח". נאמר, כי "האלימות באירוע שקדם לירי, לא הייתה אלימות קשה", אולם "לא רק הנסיבות הספציפיות בטרם ירי השפיעו עליה, אלא כל מערכת היחסים הממושכת בינה לבין בעלה המנוח. מכלול נסיבות חייה לאורך השנים, חוסר האונים שחשה נוכח האלימות שנהג בה לאורך זמן, גם אם האלימות עובר לירי לא הייתה קשה, לצד אהבתה אליו, ניתן לומר כי הם שעמדו ברקע למעשה". על רקע זה, ונוכח חרטתה הכנה של המערערת, נסיונה להציל את המנוח לאחר הירי והעובדה שמדובר ביריה בודדה, ומנגד נוכח התוצאה הקשה ובשל עקרון קדושת החיים, נגזרו על המערערת 10 שנות מאסר בפועל.

הערעור

ז.       מכאן הערעור, הערוך בפירוט, בו נטען כי בית המשפט המחוזי סטה "סטיה ניכרת לחומרה ממדיניות הענישה". נטען, כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי להיותה של המערערת אשה מוכה, שעברה את העבירה מתוך מצוקה קשה ובעקבות התעללות נפשית וגופנית רבת שנים, שהחלה עוד בילדותה, ונמשכה במהלך נישואיה למנוח בארגנטינה ולאחר מכן בישראל. כן נטען, כי לא ניתן משקל מספיק לקושי המיוחד של המערערת וילדיה להתמודד עם הבושה העמוקה שחשו "נוכח התנהגותו הבלתי מרוסנת של המנוח ויחסו המחריד כלפי האם", אשר העצים את סבלה הפסיכולוגי של המערערת והגביר את לחציה. עוד נטען בערעור, כי בית המשפט לא העניק את המשקל הראוי לעובדה שמערערת לא חפצה במות בעלה. כנטען, משמעות הדברים היא כי המערערת הרגה את בעלה מתוך קלות דעת, שהיא - כך נטען - הצורה הקלה ביותר של המחשבה הפלילית "המגלמת בחובה את ההפרה הקלה ביותר של הנורמה העונשית". המערערת הפנתה לתזכיר חוק העונשין (תיקון)(עבירות המתה ורשלנות), התשע"ב-2012, בו הוצע לקבוע עבירה של המתה בקלות דעת, שהעונש בצדה יעמוד על תשע שנות מאסר. נטען, כי ראוי להטיל על המערערת עונש הנמוך באופן ניכר מרף הענישה המירבי שהומלץ בתזכיר החוק. עוד נטען בערעור, כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו "ממצבם הקשה של ילדי המערערת שנותרו בלא כל משענת כלכלית, משפחתית או חברתית שיוכלו להיתמך בה". לבסוף נטען, כי יש ליתן משקל לחרטה שהביעה המערערת, להודאתה וכן לנסיבותיה האישיות.

בקשה להוספת ראיה

ח.      ביום 21.2.13 עתרה המערערת להגשת ראיה חדשה בערעור לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. הראיה שהגשתה התבקשה היא חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר גלעדית אופיר עקיבא, מומחית לפסיכיאטריה, ולפי הטענה "יש בה כדי לפרוש יריעה רחבה ומעמיקה יותר אודות המבנה הנפשי של המבקשת והסימפטומים שמהם היא סובלת". נטען, כי מטרת הגשת חוות הדעת "היא בראש ובראשונה לבסס את ההשפעה המכרעת שהיה לעברה הקשה של המבקשת, כפי שהוא ידוע היום, על מצבה הנפשי בעת תקיפתה בידי המנוח ולחיצתה על ההדק", וכי היא "מבססת מבחינה מדעית את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המבקשת לא רצתה במותו של המנוח". עוד נטען, כי יש בחוות הדעת כדי להביא לשינוי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, וכי לא ניתן היה להגיש את חוות הדעת בבית המשפט קמא, שכן מצבה הנפשי בסמיכות לאירוע ובמהלך המשפט לא איפשר את גילוים המלא של הפרטים בדבר ההתעללות שחוותה.

ט.      בתגובתה מיום 5.3.13 התנגדה המשיבה להגשתה של חוות הדעת. נאמר, כי ניתן היה להגיש את חוות הדעת בטרם נגזר דינה של המערערת בבית המשפט המחוזי, ומכל מקום בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המערערת באשר להתנהגותו האלימה של המנוח כלפיה, ועל כן מדובר ב"ראיה מצטברת" - ראיה שמטרתה להוכיח עובדה שעמדה לדיון בערכאה הדיונית באמצעות ראיות אחרות, ולא לכך נועד המנגנון של הגשת ראיות חדשות.

י.       בדיון ביום 7.3.13 הסכימה המשיבה להגשתה של חוות הדעת, אולם נטען - בצדק - כי העובדה שלא ניתן לחקור את עורכת חוות הדעת, מפחיתה ממשקלה.

חוות הדעת

יא.     בחוות הדעת של ד"ר אופיר עקיבא נאמר, כי מצבי השפלה וניצול היו לחם חוקה של המערערת מאז ילדותה, וכי "חוותה כמעט לאורך כל שנות חייה התעללות פיזית נפשית ומינית מצד הקרובים לה ביותר שאמורים היו להיות מגניה". תוארו היחסים עם הוריה, שלוו "באלימות רגשית ופיזית קשה ותדירה". צוין, כי למערערת "זיכרון עמום של פגיעה מינית שפגע בה אביה". כן תוארו יחסיה עם המנוח, בארגנטינה ולאחר מכן בישראל, שכללו מתקפות אלימות והתקפים של קנאה וזעם של המנוח, שבאחד מהם "משך בשערותיה וכיבה עליה סיגריות בוערות לעיניהם של הילדים", וכן דרישה לקיום יחסי מין על בסיס יומי ונטייה להתנהגות מינית ביזארית. בחוות הדעת נאמר, כי בעבור המערערת היו השתיקה וההסתרה בבחינת אינסטינקט בסיסי. הוסף, כי המערערת סובלת ללא ספק "מהפרעה נפשית חמורה וכרונית מסוג פוסט טראומה מורכבת", וכי מעשה ההריגה הונע על ידי רמות מצוקה גבוהות ונעשה מתוך דחף מתגונן, ולא מתוך מניעים אנטי סוציאליים.

תסקיר שירות המבחן

יב.      ביום 5.3.13 הוגש תסקיר משלים מטעם שירות המבחן בעניינה של המערערת, שהתבסס, בין היתר, על חוות הדעת. התסקיר מתאר את תפקודה התקין של המערערת בבית הסוהר, וכן את התהליך הטיפולי בו היא מצויה. התרשמות שירות המבחן היתה, כי מדובר בתהליך משמעותי מבחינתה של המערערת. נוסף על כך תואר בתסקיר מצבם של שלושת ילדי המערערת. צוין, כי השלושה סובלים ממשבר רגשי, שנכחו השתלבו בטיפולים שונים. עוד צוין, כי את המשבר הגדול ביותר חוותה בתה הצעירה, שבשלב מסוים הופנתה למרכז להתערבות במשבר, המשמש מסגרת ראשונית לנערות המצויות במצבי סיכון ומצוקה אקוטיים. צוין, כי נוכח מצוקה כלכלית מבקרים הילדים, המצויים באילת, את אמם בתדירות נמוכה, וכי הביעו רצונם בשחרורה המהיר של המערערת.

הדיון בפנינו

יג.      בדיון טענה באת כוח המערערת בהרחבה, כי בית המשפט המחוזי לא עמד על מלוא עוצמתה של ההתעללות במערערת במישור העובדתי, ולא נתן לה משקל מספק בגדר גזירת הדין. עוד טענה - כנגד הטענה המסתברת מצד התביעה שהנסיבות בליל המעשה לא היו חמורות באופן שניתן לייחס להן את המעשה - כי מחקרים מראים, שבמקרים רבים נשים פוגעות בבעלים מכים על רקע של אירוע בעל מאפיינים אלימים חלשים יחסית. לטענתה, במקרי הריגה אחרים אחרים, בהם רמת האלימות שחוו הנשים היתה פחותה מזו שחוותה המערערת, הוטלו עונשים קלים יותר. לבסוף נטען, כי המערערת אסירה למופת. נציגת שירות המבחן, הגב' וייס, ציינה כי הרקע לאירוע ההריגה הוא הצטברותם של אירועים קשים ולא אירוע בודד הניתן להפרדה, וכי המערערת עוברת תהליך משמעותי. באת כוח המדינה, עו"ד שמול, טענה כי מדובר בעונש מתון, המשקלל את כלל נסיבות המקרה, ובכלל זאת את עוצמת האלימות שחוותה המערערת לאורך השנים. נאמר, כי העונש אמנם מצוי ברף הגבוה של הענישה, אולם לא באופן ניכר, וכי יש לאבחן את ענייננו מהמקרה שנדון בע"פ 6353/94 בוחבוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 647 (1995); להלן עניין בוחבוט. באשר ליסוד הנפשי נאמר, כי אין קביעה פוזיטיבית בפסק הדין קמא, וההתייחסות היא כאל "העדר כוונה". צוין, כי שניים מילדיה של המערערת בוגרים, וכי התגוררו מחוץ לבית עוד לפני מותו של המנוח ומאסרה של המערערת, ועל כן אין לראות בעניינם עילה להפחתה בעונשה.